בנם של חנינה-עיישה ולוי. נולד בשנת תש"א (1941) בפאס שבמרוקו. ילד שישי במשפחה ברוכת ילדים, אח לוויקטור, משה, פאני, שלמה, זהרי ומרסלה.
ארמונד (עמרם) גדל והתחנך בעיר בוז'עד. לעיתים קרובות ביקר בקזבלנקה, שם גר אחיו הבכור.
בשנת 1958 עלה עם משפחתו ארצה. המשפחה השתקעה בשיכון ד' בבאר שבע, שם למד בבית ספר והתמחה בחשמלאות. בגיל שבע-עשרה עבד כחשמלאי בבניין בעיר והתגאה מאוד בכך.
עם סיום לימודיו התגייס לצה"ל והוצב בבסיס באילת בתפקיד מפעיל שק"ם. מאחר שהתפקיד אִפשר, עבד במקביל לשירות כסַוור בנמל על מנת לסייע בפרנסת המשפחה.
בתום שירות החובה החל שירות קבע בחיל התחזוקה (לימים חיל הלוגיסטיקה) ועבר לבסיס בבית גוברין, שם התקדם לתפקיד מפקד יחידת מחסני חירום (ימ"ח) בדרגת רב-סמל ראשון.
בהכנות לקראת אחד התרגילים בבסיס עלה ג'יפ על מוקש שנותר בשטח. ארמונד סייע בחילוץ ובטיפול והציל את חייו של נגד שהשתתף בתרגיל.
בבסיס הכיר את פנינה ששירתה שם כחיילת, והשניים היו לבני זוג. כעבור כשנה, בשנת 1967, נישאו בחתונה צבאית. בחירתו בחתונה כזו נבעה מתחושתו שצה"ל הוא כבית עבורו. רס"ר המחנה, חברו הטוב, ארגן את האירוע, ובמהלכו החליף את בגדיו כמה פעמים, מאחר שתחת החופה בחר ללבוש מדים. בני הזוג קבעו את ביתם באשדוד.
כמפקד ימ"ח שמחסניו מכילים חומרים דליקים, הקפיד ארמונד על הבטיחות והבהיר את חשיבותה לחיילים. ואולם יום אחד בתחילת 1968 הדליק חייל מילואים סיגריה, ואחד המחסנים עלה באש. שני חיילים נפצעו, וכל הציוד במחסן נשרף. הוטל עליו להחזיר את המחסן לכשירות באמצעות גיוס ציוד מיחידות אחרות, ומאחר שהיה אהוב, חברותי ולבבי, תרמו לו היחידות האחרות את הדרוש, והמשימה הושלמה מהר מהצפוי.
אירוע טראומטי זה השפיע על בריאותו ובשנת 1970 אובחן כסובל ממחלת הסוכרת ואושפז למשך שבועיים בבית החולים "ברזילי" באשקלון. לאחר שחרורו מאשפוז הוכר כנכה צה"ל.
על אף מחלת הסכרת, היה לו חשוב להוכיח שהוא בריא וכשיר להמשיך לשרת בצה"ל. יצא לקורס קצינים, בשנת 1971 סיים תפקידו במחוז לכיש ומונה כמפקד מחנה פיקוד מרכז בירושלים, תחת אלוף הפיקוד רחבעם זאבי. עבר עם משפחתו לדיור צבאי בשכונת הגבעה הצרפתית בעיר.
במחנה "שנלר" כינו אותו "הבולדוזר", בזכות השפעתו הרבה והחותם שהותיר. הודות לנחישותו השיג את מבוקשו למען המחנה, ומאחר שעורר אמון, סייעו לו עמיתיו ושיתפו עימו פעולה בלי היסוס. דאג לפריצת כביש הגישה למחנה על מנת שטנקים יוכלו להיכנס אליו. אדם מקצועי שידע מתי נכון להתנהל באווירה חברית ומה העיתוי המתאים להתנהל ביראת כבוד ובמרחק פיקודי ("דיסטנס") עם חיילים וקצינים.
בהמשך הקריירה הצבאית שירת במפקדת חיל הרפואה (מקרפ"ר) במחנה "צריפין" והיה הראשון להקים מרפאת שיניים לחיילים. בעקבות זאת הוקמו מרפאות שיניים נוספות בבסיסי חיל הרפואה.
לארמונד ורעייתו נולדו שלושה בנים ובת – אושרי, ליאור, שלי ואביהו. שמר על קשר קרוב עם ילדיו ותמיד היה קשוב, עזר להם ודאג לצרכיהם. לעיתים לקח אותם עימו לקניות בשוק, ואת החגים חגגה המשפחה מדי פעם בפעם בבסיסי צה"ל בהם שירת. היו אלה הזדמנויות לחוויה משמעותית עבור המשפחה.
במהלך השירות למד לתואר ראשון ולתואר שני במנהל עסקים בטכניון שבחיפה. כן למד במכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה (פו"ם).
את תפקידו האחרון עשה באגד התחזוקה במחנה "ביל"ו" הסמוך לרחובות. במסגרת תפקידו נדרש לארח קבוצות של מתנדבים מארגון "שראל", ומאחר שהאנגלית לא הייתה שגורה בפיו נעזר ברעייתו, ילידת אנגליה, כמתורגמנית. למרות הקושי בתקשורת עם המתנדבים, בתוך זמן קצר התחבב עליהם.
בשנת 1984 השתחרר מצה"ל בדרגת סגן-אלוף.
לאחר שחרורו הקים עסק לחומרי ניקוי עם שותף, כימאי במקצועו. את מקצת החומרים ייבא מחו"ל ואת קצתם הכין עם השותף. העבודה הייתה קשה, והוא התמיד בה בחריצות. גם את בנו אושרי שיתף בעסק כעוזר. כשפרש, הבן המשיך את דרכו בניהול.
עם פרישתו מחברת חומרי הניקוי החל לעבוד במסגרת "קרנות השוטרים", חברה הפועלת למען רווחת השוטרים והשוטרות במשטרת ישראל. תחילה עבד כאחראי לחדר האוכל ב"בית השוטר" בשכונת רמת אשכול בירושלים ולאחר מכן מונה למנהל יחידת הצרכנות בחברה. במסגרת התפקיד ניהל ירידי מכירות, עבד מול ספקים וקיבל אחריות לתיאומים עם כפרי הנופש - נעורים וראש הנקרה.
לאחר חמש-עשרה שנות עבודה ב"קרנות השוטרים" פרש לגמלאות. מאז בילה זמן רב עם נכדיו ונכדותיו, שאותם אהב מאוד.
עם חברו מתקופת הצבא הקים בית כנסת והתמנה לגבאי. מדי יום ובכל מצב פקד את המקום לתפילה. הכניס למקום ספר תורה בטקס לעילוי נשמת הוריו.
בחלוף השנים הידרדרה בריאותו בשל מחלת הסוכרת, והדבר התבטא בין השאר בקושי בראייה שהשפיע על יציבתו. כמה פעמים נפל, אך התאושש בהיותו אדם חזק. מעולם לא התלונן על מצבו ולא שיתף ברגשותיו בנוגע למחלה, בכאביו ובסבלו. משנת 2009 נעזר במטפלת שסעדה אותו.
אדם שקט ורגוע, רגיש לזולת, קשוב וישר, בלט בנחישותו והיה חדור מטרה ויסודי. מסירותו לצה"ל ולאחר מכן למשטרת ישראל הייתה רבה, הציב את משימותיו שם בראש מעייניו. הייתה בו עוצמה ששידרה לסובביו שאין סיבה לדאגה כשהוא נוכח. גם למי שלא נמנה עם קרוביו הגיש עזרה וסיוע, נתן מעצמו ותרם, והיו שסיפרו שבזכותו ניצלו מבחינה כלכלית ונפשית. כשבנו אביהו שיחק בצעירותו בנבחרת כדורגל והתעתד לטוס למשחק בספרד, סייע כלכלית גם לחברו כדי שיוכל לטוס אף הוא, שכן לא עלה בידי הוריו לממן את הנסיעה.
ביוני 2011 זכה לנסוע עם בתו שלי ומשפחתה לנופש באילת, ובשובו הספיק לברך את נכדו אורי לקראת עלייתו לכיתה א'.
ארמונד (עמרם) בן דוד נפטר ביום כ"ח בסיוון תשע"א (30.6.2011). בן שבעים בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין הר המנוחות בגבעת שאול שבירושלים. הותיר אישה, שלושה בנים ובת, נכדים ונכדות, אחים ואחיות.
על מצבתו חקקו אוהביו: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. איש חיל ורב פעלים".
ארמונד מונצח באנדרטה לזכר הנופלים במערכות ישראל בני העיר מעלה אדומים.